החלטה בתיק ב"ש 92686/06

1.          לפני ערר על החלטת כב' השופטת דסקין ב- ב"ש 1057/06 (שלום-פ"ת) , מיום 12.7.2006, במסגרתה הורתה כב' השופטת על הארכת פסילת רישיון-הנהיגה של העורר עד ליום 15.12.2006 או עד לסיום ההליכים, הכל לפי המועד המוקדם יותר.

            על-פי העובדות הצריכות לעניין, החלטת כב' השופטת דסקין נשוא ערר זה, הינה הארכה שלישית המורה על פסילת רישיון-הנהיגה של העורר עד תום ההליכים.

            העורר היה מעורב בתאונת-דרכים קטלנית מיום 31.3.2005, בה קופחו חייהם של זוג הורים וששת ילדיהם. שבועיים לאחר התאונה נפסל העורר מינהלית ל-90 יום. לבקשת המשיבה, נפסל לאחר מכן עד תום ההליכים.

2.          העורר הגיש ערר לבית-המשפט המחוזי. כב' השופטת שיצר דחתה הערר, אך סיווגה פסילה ואיפשרה לעורר לנוע על מלגזה בתחום מפעל בו עובד.

על החלטת כב' השופטת שיצר הוגש ערר לבית-המשפט העליון וניתנה החלטה על-ידי כב' השופטת חיות, ב- בש"פ 8514/05 איוב אבו-צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3487 , במסגרתה הוחלט על קציבת הפסילה.

3.          לפני תום מועד תקופת הפסילה שנקבעה בבית-המשפט העליון (כב' השופטת חיות), הוגשה בקשה להארכת הפסילה, ובית-משפט קמא (כב' השופטת דסקין) הורה על הארכת הפסילה עד ליום 15.7.2006.

על החלטה זו הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי ב- ב"ש 91273/06 (לא פורסם) , שנדחה על-ידי ביום 2.7.2006

4.          בטרם הגיע תום מועד הפסילה שנקבע ליום 15.7.2006, הגישה המשיבה בקשה נוספת, לפסילה עד תום ההליכים.

            כב' השופטת דסקין, בהחלטה ארוכה ומנומקת, הורתה על הארכת הפסילה אשר תפקע ביום 15.12.2006 או עד לסיום ההליכים, לפי המועד המוקדם יותר.

            החלטה זו הינה נשוא הערר שבפני.

5.          לטענת בא-כוח העורר, יש לבחון פעם נוספת טיב הראיות נגד העורר. לטענתו, בית-משפט קמא נתפס לכלל טעות משקבע כי העורר בלם בפתאומיות. טעות זו נגררת לאורך כל הדיונים, זאת כאשר בדו"ח הבוחן נקבע כי העורר רק "החל להאט" ו "החל לבלום" את רכבו.

            טענה נוספת לבא-כוח העורר - לא העורר נהג ברכב אלא אחיו המנוח. עוד טען כי אין מקום לפסילת העורר לתקופה כה ארוכה מאחר ולא ניתן להרשיע אדם על "שהתכוון" לבצע פרסה וכל שעשה לשם כך הוא להתחיל להאט רכבו.

            טענה נוספת - עברו התעבורתי של העורר אינו מכביד.

            טענתו האחרונה הינה טענת אפליה בינו לבין נאשם נוסף באותו אירוע.

6.          דינו של הערר להידחות.

א.         טענת האפליה נדונה בפני המותבים שנדרשו להחלטה בנושא זה, הן במסגרת בקשה לפסילה עד תום ההליכים שהוגשה על-ידי המשיבה כאן, והן במסגרת ערר שהוגש על אותה החלטה.

            אף אני נדרשתי לטענה זו, ואין לי אלא לחזור על דברים שנאמרו בהחלטתי הקודמת וצוטטו על-ידי כב' השופטת דסקין בהחלטתה מיום 12.7.2006 (עמ' 12, ש' 8-6)

            הסדר-טיעון אליו הגיעה המשיבה עם נאשם מס' 1 באותו תיק, אינו מעלה ואינו מוריד בשלב זה בו אנו מצויים, לעניינו של העורר; ועל-כן, מכלל טעמים אלה דין הטענה להידחות.